למה דווקא בקורונה אנחנו חייבים להיות עם עוד אנשים?

תמיד ידענו שרוב בני האדם אוהבים ומעדיפים להיות בחברתם של אחרים. מאז הקורונה הפכה לחלק משגרת חיינו, הבנו עד כמה שהחברה הזו עוד יותר משמעותית עבורנו.

הצורך בריחוק חברתי השפיע על כולנו בחודשים הללו, אך אוכלוסייה שכנראה הרגישה אותו במיוחד הייתה בני הגיל השלישי, אשר רבים מהם נאלצו להסתגר בבתיהם עוד יותר מהאוכלוסייה הכללית, בשל הגדרתם על ידי משרד הבריאות "קבוצת הסיכון".

אלא שבדיור המוגן המציאות עבור בני הגיל השלישי שונה לגמרי. במסדרונות ובחוגים הם פוגשים את חבריהם, ומבינים היטב את הערך שיש בכך, בייחוד בתקופת מגבלות הקורונה.

נורית שחל, המתגוררת בבית הדיור המוגן דור כרמל, מספרת ש"לצד הקפדה מאוד ברורה על חוקי משרד הבריאות, הרי שהמיקום של הבית שלנו הוא גם כזה שיש בו המון שטחים ציבוריים, בבניין וסביבו. בזכות הגנים הפורחים והמטופחים, מרפסות רחבות לכל דירה, אפשר 'להיות בלי, ולהרגיש עם' למעשה".

עם התפרצות הקורונה, בתי הדיור המוגן ביצעו מספר מהלכים והתקדמו בשלבים שונים על מנת לשמור על בטיחות הדיירים. תחילה כלל לא התאפשרה יציאה מהדירות והאוכל הובא עד לפתח דלת דירתו של הדייר. לאחר מכן מצאו פתרונות יצירתיים במרחבי הדיור המוגן לקיים מפגשים עם בני המשפחות, בהתאם לכללי הריחוק החברתי. לשמחתה של שחל ושל רבים אחרים, החברה בבית הדיור המוגן אפשרה להם להמשיך לקיים תקשורת קבועה ומהנה עם אחרים, בני גילם, שחוו את אותה סיטואציה ממש.

"הייתה פה דאגה אישית לכל אחד מהדיירים. בעלי במחלקה הסיעודית כאן כבר שנתיים והייתי רגילה לבוא אליו בכל יום. זה נעצר, אבל עכשיו אנחנו יכולים לצאת לחצר ולשבת עם אחרים, בלי להתקהל. אני חייבת לציין גם את שירותי המרפאה אצלנו, שהמשיכו לפעול כרגיל עם אחות ורופאים למרות הכל. 24/7".

הסופרת נגה מרון, המתגוררת בבית הדיור המוגן אחוזת צהלה בתל אביב, נזכרת בחוויות יוצאות דופן מליל הסדר, תחת מגבלות הקורונה: "התחלקנו לקבוצות קטנות, של עד ארבעה אנשים, כדי שנוכל לחגוג את הסדר ביחד. בנוסף, אפילו לימדו את כל מי שרצה איך להשתמש בזום, כדי שהוא יוכל להיות יחד עם המשפחה שלו בחג".

גם בנושא ההרצאות החיצונית בבתי הדיור המוגן, מצאו פתרונות יצירתיים לקיומן גם בשגרת הקורונה בכך שמקיימים אותן בקפסולות. גם הדיירים בעצמם מעבירים הרצאות לחבריהם. נורית, למשל, הייתה במקצועה מורה לתנ"ך והחלה להעביר חוגים לחבריה בדיור המוגן בקבוצות של 10 משתתפים, ולאחר מכן בקבוצות גדולות יותר: "כולם באים עם מסכות ואני עושה זאת באהבה גדולה".

היא פותחת גם חוג לכתיבה יוצרת והשתתפה בחוג ציור, בו המשתתפים השונים, בני 80 ומעלה, התנסו בציור לראשונה בחיים, בהצלחה רבה. מעבר לכך, היא ארגנה יחד עם כמה חברות מפגשים קבועים, במקומות המאווררים יותר של הבית. שם הן יכלו לבלות יחד בנעימים: "פתרנו תשבצים, סיפרנו סיפורים, הבאנו קפה ועוגה. אני מניחה שאם לא הייתי בדיור המוגן, לא הייתה לי ברנז'ה חברתית כזו. כולם כאן מחפשים את החברות וזה יוצר אווירה נחמדה מאוד".

מרון מספרת איך היא ממשיכה להיות חברה פעילה במשחקי ברידג': "היו אנשים ששיחקו עם שתי קבוצות שונות, אז עכשיו הם התבקשו לבחור קבוצה אחת, כך שאנחנו תמיד אותן ארבע שחקניות קבועות. זה משחק מהנה מאוד שמפתח את המוח ובזכותו אני יודעת שתמיד יש שלושה אנשים פה שצריכים אותי".

מרון מספרת גם על השגרה בבית הדיור המוגן בחודשים האחרונים: "אני יוצאת ורואה את המשפחה, אבל נזהרת. כולנו זהירים מאוד כמובן, עולים רק אדם אחד או שניים במעלית ותמיד עם מסכות. בחדר האוכל במקום לשבת שמונה בשולחן, יושבים עכשיו רק שניים. אבל למעשה, המצב שלנו טוב יותר מזה של רוב הציבור, כי בתוך בית הדיור המוגן אנחנו משוחררים מהמון דאגות שרבים בחוץ מרגישים אותן כיום. אפילו הטיולים חוזרים עכשיו ואפשר לצאת בקבוצה מאורגנת, בהתאם להנחיות הקורונה כמובן".