המצוקה קשה והמדינה עדיין לא נתנה פיתרון. אז מה עושים?

אחד האתגרים הגדולים ביותר לאזרחים הוותיקים הוא הבדידות, קושי שהועצם במיוחד בזמן הקורונה בגלל הריחוק שנדרש, אפילו מהמשפחה הקרובה. כיצד מתמודדים אזרחים ותיקים עם נושא הבדידות ואיזה מענה נותן הדיור המוגן לאתגר הזה? מירב מילר שוחחה על כך עם השרה לשוויון חברתי, מירב כהן.

איך עוברת התקופה הזו על ההורים שלך? הם גרים בבית או בדיור מוגן ואיך הם מתמודדים?

"ההורים שלי גרים בבית ולמזלם יש להם האחד את השני. אני רואה שמצוקת הבדידות הקשה ביותר היא בקרב מי שחי לבד. זו תקופה לא פשוטה עבור ההורים שלי, אבל הם עוברים את זה".

כמי שמכירה את האוכלוסייה הזו מקרוב ואת כל האתגרים שלה, מה דעתך על דיור מוגן כפתרון?

"סיירתי בבתי דיור מוגן בכל רחבי הארץ. אין ספק שזו מסגרת עם איכות חיים גבוהה, קהילה, חברים, חוגים ופעילויות העשרה. אנחנו צריכים לחשוב על מודל שיאפשר לאנשים איכות חיים גבוהה עם חיי קהילה בריאים, כי מצוקת הבדידות קשה ופוגעת בבריאות. עוד לפני הקורונה כמחצית מבני ה-75 ומעלה העידו שהם בודדים. פתרונות קהילתיים של דיור כזה הם נכונים מאוד והמדינה צריכה לחשוב על רעיונות יצירתיים".

בנוסף, באולפן התארח עודד מור, מנכ"ל "אחוזת ראשונים" מראשון לציון והסביר מה הם היתרונות של דיור מוגן לעומת החיים בבית הפרטי:

"בדיור מוגן עושים את הדבר הטבעי ביותר לבני האדם - להיות בחברה. השפע שיש בדיור מוגן והאפשרות לפגוש בצורה קלה מאוד אנשים, למצוא חברים טובים במרחק של מסדרון או מעלית, עושה את ההבדל. לזה מוסיפים את המעטפת של הדיור המוגן - רפואה, תחזוקה, ניקיון, ספורט, תרבות וכל האפשרויות שהדיור המוגן נותן וזה מאפשר להמשיך לחיות בנוחות. אנשים מגיעים כך לגילאים מופלגים".

תן לנו בבקשה דוגמה לסדר יום של דייר בדיור המוגן

זה מה שיפה. אין סדר יום ואין הבדל בין הדירה שלי בדיור המוגן לבין הדירה הפרטית שגרתי בה. יש לוח פעילויות נגיש, עם עשרות אפשרויות לכל אורך היום וכל דייר בונה לעצמו את לוח הזמנים, לפי הטעמים שלו. אפשר ללמוד תרבות, שפה, פילוסופיה, עבודות יד, לעשות ספורט, לצאת לטיולים. הכל נגיש וממשיכים לחיות עד סוף החיים".

מה ההבדל בין דיור מוגן לבית אבות?

"בית אבות הוא תפיסה מוסדית לגיל השלישי. אדם נכנס לשם וגר עם כמה אנשים בחדר והמוסד קובע מתי קמים, מתי אוכלים, איזו פעילות יש וכן הלאה. דיור מוגן זה כמו לחיות בקהילה וכל אחד קובע לעצמו את חייו. לפחות מחצית מהדיירים אצלנו מחזיקים במכונית וניידים, יש כאלה שעדיין עובדים או מתנדבים ובמקביל, לכולם יש במרחק הושטת יד את כל השירותים שהם צריכים".

האם בכל זאת יש קשיים?

"המעבר של אדם ממצב בו הוא 'צעיר' למצב בו הוא נחלש מצריך הבנה. צריך לדאוג לפתרונות שיתאימו לגיל ולמצב הפיזי של אותו אדם ולהעביר את המסר הזה גם במובן הפסיכולוגי, לאדם עצמו ולמשפחה. לא קל לקבל את העובדה שאדם הזדקן ולכן יש לנו פתרונות של מחלקות סיעודיות ותומכות, כדי לשמור על רצף עבור הדיירים. יש לנו עובדים סוציאליים ואנשים שנותנים תמיכה פסיכולוגית, אנשי סיעוד, רופאים ואחיות. צוותים שמקיפים את כל צרכי החיים של אדם בשלב זה של חייו".

מה מרגש אותך במיוחד בתחום?

"להבדיל ממקצועות אחרים, בהם אתה פוגש את הלקוח ובמהרה נפרד ממנו, כאן אנחנו חיים עם הלקוח. אני רואה אותו במעלית, במסעדה, בפעילות, בעצב, בשמחה, בכל המצבים. מכיר את המשפחה שלו. זה עולם אחר. הקורונה זימנה לנו התעסקות במשהו שאף אחד מאתנו לא למד בבית הספר, כולל המנהלים והאנשים המנוסים ביותר. היינו צריכים ללמוד תוך כדי תנועה איך להתנהל ולכן התקופה הזו גם מאתגרת וגם מרגשת. לא נשכח אותה ואני מקווה שהיא תיגמר כמה שיותר מהר".