בתוך מסגרות בתי הדיור המוגן בארץ מתקיימת שגרה של חיי חברה וקהילה, עם דגש על טיפוח הקשרים עם הסביבה והמשפחה התומכת. החשיבות של קיום קשרים חברתיים פעילים היא חלק משמעותי באופי החיים בדיור המוגן, עוזרת לשמור על החיוניות ועל איכות החיים של הדיירים, ומונעת מהם להסתגר ולהתבודד, כמו שקורה לרבים מבני הגיל השלישי.
כדי להבין את הנושא לעומק הגיעה לאולפן אילאיל הרלב, רכזת קהילה בבית הדיור המוגן "אחוזת ראשונים": "בבית יש קהילה עובדת ופועלת, שחיה ביחד 24/7. רוב הדיירים מאוד רוצים לתרום ולהתנדב, ולפגוש את המשפחות. היכולות שלהם עדיין קיימות והתפקיד שלי הוא לאפשר להם להביא אותן לידי ביטוי".
כשעוברים לדיור מוגן, הקשר עם המשפחות נשמר כמובן, אבל גם משתנה. איך זה עובד?
"אנחנו משתדלים לעשות כמה שיותר אירועים בין-דוריים, כמו הרצאות אליהם המשפחה מוזמנת או אירועים קהילתיים או חברתיים. היום כמובן עם הקורונה זה קצת פחות אפשרי, אבל הקשר של המשפחות איתנו הוא ללא הגבלה והם יכולים כל הזמן לבקש ולהתעניין, ולהגיע ולפגוש את הדיירים. הקשר נשמר והוא חשוב".
הקהילה בבית נבנית מאנשים שבאים מרקעים שונים. איך מגבשים אותם דרך פעילויות?
"כל דייר חדש שמגיע מקבל דייר ותיק יותר, שמלווה אותו בהתנדבות תקופה ארוכה. הוא עוזר לו עם ההיכרויות עם אנשי הבית וזה מאוד משמעותי בשילוב. אנחנו עושים הרבה פעילויות של התנדבות בתוך הבית, כמו דיירים שמעבירים חוגים או הרצאות לאחרים. חלק גדול מאירועי התרבות שלנו נבנים יחד עם ועדת התרבות של הדיירים ואנחנו מקבלים החלטות ביחד. עשינו למשל פרויקטים של דיגיטציה ודאגנו לכך שרוב הדיירים ילמדו להפעיל שיחות וידיאו בווטסאפ. הייתה אולי קצת רתיעה בהתחלה, אבל הקורונה גרמה לכולם להבין שאין ברירה. התחלנו לאט לאט והיום יש כבר דיירים ששולטים לגמרי. לימדנו את כולם בקבוצות, ביום מיוחד בהדרכת העובדים של הבית".
מה החשיבות בגיל השלישי של הקשר עם המשפחה והחברים?
"בשיחות איתם, כולם מודים שחיי החברה שמקיפים אותם בבית חשובים, בין אם יש להם קבוצת חברים גדולה או קטנה יותר. הקהילה מושכת את הדיירים לפעילויות שונות, שהם לא עשו בחיים. המסגרת של הדיור המוגן היא בעיניי הטובה ביותר לבני הגיל השלישי, גם לכאלה חברתיים וגם לאלה שרוצים לשמור יותר על הפרטיות שלהם. היכולת הזו לרדת מהדירה ולראות עוד אנשים, להיות בתוך קבוצה, זה תמיד דבר נכון. בטח ובטח שבגיל השלישי. אני חושבת שהרוב הגדול מאושרים".
בחלק השני של התוכנית יצא רענן ברנובסקי אל בתי הדיור המוגן ושמע מהדיירים על חיי החברה שלהם. "יש לנו חברים חדשים פתאום והם מזמינים לקפה או ארוחה", סיפרה חיה בר אור מ"דור כרמל". "למשל כשהיה סגר, לא יכולתי לפגוש את הבן שלי, אבל היינו שישה או שבעה דיירים ביחד כל הזמן וזה היה נהדר. בכל יום חמישי או שישי בזמן הקורונה, תמיד מצאנו משהו תלוי על ידית הדלת - חלות, עוגות אישיות". בן זוגה חיים בר אור הוסיף: "הצוות פועל נהדר. רואים אנשים שיש להם אחריות ואנחנו מרגישים שיש מי שעושה לנו את החיים קלים יותר. הילדים אומרים שהם רגועים כשהם יודעים שההורים נמצאים במקום כזה, ששומרים עלינו".
"אנחנו שש חברות, שבקורונה היינו נפגשות, כשאסור היה לצאת", מספרת נורית שחל, גם היא מ"דור כרמל". "ישבנו בחצר, במרחקים זו מזו וקראנו לעצמנו 'השישייה' והיינו פותרות תשבצים ומביאות כיבוד. נוצר קשר שהיום הוא אדיר. אומרים שהדבר שהכי קשה לאדם זו הבדידות וכאן יש לי אנטי-בדידות. יש לי קשרים, למישהו אכפת ממני ולהיפך וזה נהדר וזמין. אני לא צריכה לקבוע מראש".
פנינה מנדלסון מ"משען ברודצקי" מעידה: "אנחנו חבורה של 14 או 16. לא תמיד כולנו בהרכב מלא, אבל תמיד יש סמול טוק וגם שיחות רציניות יותר. יצרתי קשרים אישיים וזה חשוב. לא תמיד בגילנו המתקדם אנחנו יכולים ליצור חברויות כאלה. זה נהדר שאפשר וזה חלק גדול מתוכן החיים".
"שומרים ומגנים עלינו, ועושים הכל כדי להנעים את זמננו", אומרת סוניה כהן מ"נופי ירושלים". בשבת הראשונה של הקורונה הביאו לכל דייר פרחים לשבת, או אם יש הרצאה עושים אותה בקפסולות, כדי שמקסימום אנשים יוכלו להגיע. יש פה אווירה חמה ואנשים שמפרגנים זה לזה, אז כל אחד יכול לרדת ללובי או ללכת לחדר האוכל או לפעילויות התרבות ומבחר החוגים ולהיות עם אנשים. זה עוזר להתמודד עם הבדידות".ואילו עוזי דוידסון מ"אחוזת פולג" מסביר: "גם אלו שבאו לבד וגם אלו שבאו בזוג ונותרו לבד נהנים מאיכות חיים שלדעתי הם לא היו מקבלים בשום מקום אחר".